.הקיץ חלף וכעת אנו נמצאים בימים האחרונים של חודש אלול, לקראת הימים הקדושים ביותר של הלוח השנה היהודי
במהלך החודש האחרון, התקיימו דיונים משמעותיים בפלטפורמות ובפורומים יהודיים שונים סביב נושא עברייני מין ומקומם בחיים היהודיים. רבים דנו האם ומתי ניתן לאפשר לעברייני מין לחזור לחיים הקהילתיים היהודיים. לטעמי, הנושא הבסיסי של כל אחת מהשיחות הללו הוא- האם יש מקום לסליחה של פוגעים מינית? ואם כן, איפה, מתי ואיך
למרות שאני מעריכה את השיחות שמביאות את הנושאים הללו לתשומת הלב ולמוקד השיח הציבורי, אני מאמינה שהם לעתים קרובות לא במקום ומפספסות כמה מהעקרונות המרכזיים של המשמעות של תשובה וסליחה ביהדות. אמנם, אני בשום פנים ואופן לא סמכות רוחנית והפורום הזה לא נותן מספיק מקום וזמן לדון במלואו בנושא מורכב כל כך, אבל אני חושבת שחשוב להרהר בכמה היבטים של תשובה בתחום הפגיעות המיניות לקראת ערב ראש השנה ויום כיפור
ראשית, אני רוצה להתחיל ולהזכיר שהדיון בנושא הסליחה יכול להיות טריגרי עבור נפגעי פגיעה מינית ויקיריהם. למרבה הצער, רבים מהדיונים בפורומים הציבוריים מתעלמים מנקודה זו, ולכן לא רק שהדיון עשוי להיות לא יעיל, אלא אף יכול להיות אכזרי
יש עוד היבט שנשכח לעתים קרובות. תומכי הפוגעים מציגים בקביעות את הטיעון שצריך לתת לזכות את הספק, כי הם "כנראה עשו תשובה". עם זאת, אחד מעיקרי הסליחה הבסיסיים ביותר במסורת היהודית היא העובדה שחטאים בין בני אדם אינם נסלחים על ידי השם, לפני שהאדם שנפגע סלח לפוגע. במילים פשוטות: תשובה לא מתאפשרת ללא הכרה בעוולה, התנצלות וניסיון לתקן עם הנפגע. זה בלתי הגיוני שמתעלמים מהמושג הבסיסי הזה ולכן העמדות האלו הן: לא הלכתיות, וניסיון שקוף למניפולציה בחסות הדת
לעתים קרובות אני שומעת מקורבנות שאומרים להם "עזוב את זה בשקט" או "למה אתה לא ממשיך הלאה?" כאשר המושג 'תשובה' משמש כדי "להשאיר את העבר בעבר". זה נכון לחלוטין שחלק מהקורבנות מחליטים להתמקד בריפוי האישי שלהם ולא "לפתוח דברים" מול הפוגע שלהם. אך בחירה זו צריכה להיות ברשותו הבלעדית של כל קורבן. עלינו לתמוך בו, בהחלטתו ובקצב שלו. אבל חייב להפריד בין ההחלטה הזו, ממקום של ריפוי וצמיחה אישיים, עם סליחה או תשובה
למעשה, אני רוצה להציע נקודת מבט אחרת. הרמב"ן בהלכות דעות אומר אמירה שיש הרואים בה שנויה במחלוקת. "כשאדם אחד חוטא לרעהו, [הקורבן] לא צריך לשנוא שנאה ולשתוק… אלא חובה עליהם לדבר [אל העבריין] ולומר, "למה עשית כך וכך ולמה חטאת אותי [בכך]?" ניתן בהחלט להבין זאת כמי שהרמב"ם מטיל את נטל פתיחת התשובה על הקרבן; אפשר גם להבין את זה כמעצים קורבנות, מעודד אותם להשמיע את כאבם ולדרוש את ההתנצלות, ההכרה והאישור המגיעים להם. הרמב"ם מזכיר לנו שלחץ על נפגעים בסגנון "פשוט עזוב את זה" הוא יותר מאשר לא נחמד, זה נוגד את ההלכה
תחום נוסף בו נעשה שימוש מניפולטיבי בתשובה מול קורבנות, הוא הלחץ המופעל עליהם לסלוח לפוגע בהם. אבל השולחן ערוך דן ברעיון שדחיית הסליחה יכולה להיות חשובה ואף להועיל לחוטא, כשהיא עוזרת לו לתפוס את חומרת מעשיו. בחברה שבה זה עדיין כל כך נפוץ לשמוע אנשים מגלים הבנה כלפי פוגעים, דחיית הסליחה יכולה לעזור לעבריין להבין שלא ניתן לפטור את מעשיו או "לתקן". אלה שמאמינים שהם עוזרים איכשהו למצב על ידי כפיית סליחה מתעלמים מהמציאות של הפגיעה, מתאכזרים לקורבן ולא הוגנים גם כלפי המתעלל
בסופו של דבר, כאשר דנים בסוגיות סביב תשובה וסליחה בכל הנוגע להתעללות מינית, חשוב לזכור שלא יכולה להיות תשובה כל עוד האוטונומיה, הריפוי והרצונות של הקורבן אינם נמצאים בראש סדר העדיפויות. זה תמיד קודם
שנזכה לראות שנה של שלום, של ריפוי, של צדק וחסד. ושתהיה לנו החוכמה והרגישות לתמוך בקורבנות במה שנכון וטוב להם
